שבוע שעבר הפתיעה אותי שיחת טלפון בשעה לא שגרתית. על הקו הייתה בחורה חביבה המתגוררת בחו"ל - מה שהסביר את השעה.
מצבה של אפרת (שם בדוי) היה לא פשוט - עליה לדאוג לשני בני משפחה סיעודיים.
אבא של אפרת אלמן בן 75. ובנוסף עליה לדאוג לסבא שלה, גם הוא אלמן, בן 102.
לאחר שסבתא שלה, שנהגה לטפל בסבא המבוגר, נפטרה - היו צריכים אפרת ואביה בצוותא לדאוג לסבא הקשיש.
אבא שלה התקשה בהתמודדות מול הבירוקרטיה והמידע הרב שצריך לרכוש אדם המגיע לפתחו של עולם הסיעוד. ובנוסף לטיפול בסבא - צריך לדאוג גם לאבא עצמו. גם הוא כבר בגיל השלישי, וגם הוא זקוק לטיפול ולעזרה לאחר שאשתו נפטרה.
המשפחה נותרה מבולבלת ומעט חסרת אונים. הם לא בטוחים האם כדאי דיור מוגן או שמא להשאר בבית ולהעסיק עו"ז. ועבורם - כל התלבטות חזקה כפליים, מאחר וצריך לדאוג גם לסבא וגם לאבא.
שיחת הטלפון שקיימנו הייתה סוערת ומלאת רגש. אפרת הרגישה שאיננה מסוגלת לתת סיוע ראוי לאביה וסביה, מכיוון שהם בארץ והיא בחו"ל. תחושות האהבה והדאגה התערבבו עם תחושות חוסר אונים ואי וודאות (המוכרות וודאי למטפלים בבן משפחה סיעודי).
לאחר שהסברתי לה מהו טיב תפקידי, התפנינו לדבר מעט עליה. ביחד פרקנו את הרגשות המעיקים, התחלנו לתכנן קדימה, וקבענו שיחת ייעוץ ממוקדת למצבה, בה תקבל ארגזי כלים שיעזרו לה להתמודד עם קשיי עולם הסיעוד. כולי תקווה כי ביחד נמצא את המסגרות המתאימות למצבם של אביה וסביה, ואפרת תוכל לחזור לחיות את חייה בשקט ללא רגשות סוערים.
לעיתים אני שומעת את בני משפחות סיעודיות מתארים תחושות ייאוש וחוסר אונים. לכן אני רוצה להדגיש - בעזרת תכנון לטווח ארוך, מעט עבודה קשה, וידע בעולם הסיעוד - ניתן לפתור כמעט כל בעייה. אל תאמרו נואש!
מוזמנים לפנות אלי לכל שאלה ובקשת עזרה. כמו תמיד, אני כאן בשבילכם ובשבילכן. רק בריאות לכולם ליאת.
